Segal Pnina סגל (קלושינר) פנינה
Interviewer:
Dahan Dudu
Telephone: +972-77-6646070
Mobile: +972-50-2060453
Email: dudu.dahan83@hotmail.com
ICQ: No
Messenger: No
Address: yeruham, israel
Survivor:
Code: RelatioNet SE PN 38 LO PO
Family Name: Segal (Kalushiner) First Name: Pnina
Father Name: Meir Mother Name: Miriam
Town In Holocaust: Lodz Country In Holocaust: Poland
Mobile: +972-52-2555777
פנינה סגל קלושינר נולדה בתאריך 5 אפריל 1938 ברח' ליפובה שבעיר לודז' שבפולין להוריה מרים ומאיר קלושינר, אחיה הבכור רומק חלה ונפטר טרם לידתה ופנינה חיה את חייה כבת יחידה. הוריה היו אמידים ובעלי מפעל טקסטיל
מאיר (מקס) ומרים (מרישה) קלושינר, הוריה של פנינה
בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה, כאשר פנינה בת שנה וחצי בלבד, נכנסים הגרמנים ללודז'. אמה של פנינה, מרים, מחליטה לשלוח אותה לעיר פיוטרקוב יחד עם פועלת גרמניה אשר עבדה במפעל של אביה, שם היא סבורה שיהיה בטוח יותר לילדתה. בחלוף הימים מצטרפים אל פנינה בפיוטרקוב יתר בני משפחתה ביניהם אביה, אמה ואחים ואחיות של הוריה. כאשר נפתח הגיטו בפיוטרקוב מועברים לתוכו פנינה ובני משפחתה אל דירה ברח' ירוזלמסקה 12 ובזמן האפלים מעלים את הילדים ע"י סולם שעומד מאחורי הדלת לעליית הגג ושומרים עליהם על-מנת שלא ישמיעו קול כדי שלא יתגלו ע"י הנאצים.
פנינה (לושה) עם דוד יוז'ק, אח של אמה, בפיוטקוב (19/10/42)
בוקר אחד, במהלך חורף 1942, נלקחת מרים, אמה של פנינה, ממקום עבודתה אליו נהגה ללכת יום-יום אל עבר מחנה העבודה בסקרזיסקו, שם עזרה רבות לאנשים ושמרה על רכוש אותו היתה מוכרת לאיכרים הפולניים ומקבלת בתמורה אוכל אותו חילקה בין האנשים בצריף בו שכנה. באותו צריף טיפחה מרים ילדה בת 14 בשם צסה בתקווה שגם בפנינה מטפלים ודואגים לה. שאר בני משפחתה של פנינה נלקחו ברכבות לטרבלינקה ובעצם נשארת פנינה בפיוטרקוב רק עם דודתה סלה ועם בתה של סלה, ינצקה, אשר היתה בת גילה. עד היום לא יודעת פנינה בוודאות מה קרה לאביה, היא רק יודעת שהוא חלה במגפה מדבקת שהגרמנים פחדו מאוד מהפצתה.
בקיץ 1943 מפנים הגרמנים את הגיטו בפיוטרקוב ושלושתיהן מועברות למחנה העבודה בבליזין, פנינה עולה ברכבת הראשונה ולא מודעת שבעצם כך היא מצילה את חייה, כל הילדים שעלו ברכבת השנייה נרצחים עם הגיעם למחנה העבודה.
ביולי שנת 1944 שוב מועברת פנינה יחד עם סלה ובתה ינצקה אך הפעם אל עבר מחנה ההשמדה בבירקנאו. נס גדול התרחש ועקב אי הבנה אצל הגרמנים לא נערכת סלקציה בטרנספורט בו שוהה פנינה, וכך בעצם ניצלות פנינה, דודתה ובתה והן ממשיכות לכיוון הסאונה שם הן מקבלות את בגדי הפסים המיוחדים ואת מספריהן. פנינה מקבלת את המספר A-15515 על זרועה השמאלית. בבירקנאו שוכנת פנינה בצריף יחד עם נשים רבות אחרות כאשר היא מקפידה להיצמד לבני משפחתה האחרונים ששרדו. באחד הימים נלקחת ינצקה אל תאי הגזים עקב מחלתה כאשר סלה, אמה, רצה אחריה בניסיון למנוע את מר גורלה. שתיהן נהרגות, פנינה נשארת לבד.
המספר על זרועה של פנינה - A15515
בתאריך 27 ינואר 1945 נכנסים הרוסים למחנה בירקנאו ופנינה משוחררת. עד לשחרור מבלה פנינה בחברת נשים טובות ששמרו עליה. באותם ימים משוחררת גם מרים, אמה של פנינה, אשר חוזרת לעיר לודז' שם היא שומעת שישנם מס' ילדים אשר שרדו את השואה לאחר השחרור. יום לאחר השחרור נכנסת נערה פולנייה בת 17 בשם קאז'ה נובק לצריף בו פנינה נמצאת ומחפשת לה אחות קטנה, כאשר נפגשות עיניה של קאז'ה עם עיניה של פנינה בת ה-7 נדהמת קאז'ה מיופיה של פנינה, שואלת אותה אם היא רוצה ללכת איתה ומושיטה לה יד, פנינה נענית לה והן עושות דרכן לעבר ביתה של קאז'ה בעיירה אושויצים. בינתיים עושה מרים את דרכה גם היא לכיוון אושויצים לאחר שהיא שומעת שבתה נלקחה לשם ע"י נערה פולנייה. פנינה חיה עם קאז'ה באותו חדר במשך כשישה שבועות כאשר מרים אמה עוברת דלת דלת באושויצים ומחפשת את בתה.
מסמך מעבר אשר קיבלה מרים מהצלב האדום ואשר סייע לה בחיפושיה אחר פנינה
בתאריך 16 מרץ 1945 מוצאת מרים את בתה פנינה בביתה של קאז'ה במפגש מאוד מרגש. פנינה, שלא ראתה את אמה יותר משלוש שנים, מזהה אותה לפי חולצתה, חולצה ירוקה כהה עם כפתורי צדף פנינה לכל אורכה. פנינה נאלצת להיפרד מקאז'ה וחוזרת יחד עם אמה ללודז' שם הן שוהות מס' חודשים עד סוף שנת 1945 אז הן עוברות למחנה העקורים ברגן בלזן.
רח' פיוטקוסקה בלודז - מרים (מרישה) קלושינר מאושרת עם ביתה שנמצאה
תחנת הרכבת בברלין בדרך מלודז' למחנה ברגן בלזן - נובמבר 45 
כיתה א' ברגן בלזן
באוקטובר שנת 1947 עולה פנינה יחד עם אמה לארץ ישראל. בנמל חיפה הן פוגשות את קובה לנדאו (ארצי), בן דודה של אמה, שלוקח אותן לקיבוץ 'עין החורש'. אמה של פנינה נוסעת לשכונת בורכוב בגבעתיים שם היא מקווה להסתדר בכוחות עצמה ומאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העצמאות, מצטרפת אליה פנינה.
בחטיבת הביניים למדה פנינה בביה"ס בורכוב בגבעתיים, נכנסה לתנועת הנוער העובד והשתדלה מאוד להשתלב בין הילדים תוך טשטוש עובדת היותה ניצולת שואה. בגמר כיתה ח' עברה לתיכון קלעי בגבעתיים ואחרי שנתיים החלה סמינר של גננות בגבעת השלושה. בזמן לימודיה בסמינר נכנסת פנינה ללהקת ריקוד אחרי שרקדה בחוגים של מדריכים שונים. את שירותה הצבאי עשתה פנינה בחיל ההנדסה.
מאז הגיעה פנינה לארץ מיעטה לדבר על השואה, נמנעה מלראות סרטים או לקרוא ספרים בנושא, ובעצם הדחיקה את הזכרונות והרגשות כמעט לחלוטין. בשנת 1996 לערך מחליטה פנינה לבצע שינוי בחייה והחלה ללוות מסעות של משלחות נוער לפולין. צוות תוכנית "עובדה" של אילנה דיין מלווה את פנינה ומתעד את מסעה בחודש פברואר 1996 לפולין בחיפוש אחר אותה קאז'ה שהושיטה לה את ידה. בעזרת הקונסוליה הפולנית בארץ וע"י מכתבים ששלחה פנינה לעיירה אושויצים מוצאת פנינה את קאז'ה, שבינתיים נישאה והחליפה את שם משפחתה לקשק, במפגש אותו אין לתאר במילים (פשוט צפו בסרטון). מאז מקפידה פנינה לטוס לפחות פעם-פעמיים בשנה עם משלחות נוער ועושה את המסע של המחנות וכאשר הם מגיעים לאושוייץ, ברגע השיא של המסע, פוגשת פנינה את קאז'ה.
כיום חיה פנינה עם בחיר ליבה דני סגל, אשר נישאה לו בשנת 1959, ויחד הם הורים ליאיר, רוית, ואסף, וסבים לתשעת נכדיהם: אור, בר, שיר, רז, ליאור, שי, גאיה, מאיה, גיא. פנינה המשיכה לעבוד כמזכירה רפואית עד לשנת 2005 למרות שהיא יכלה לפרוש לפנסיה בשלב מוקדם יותר, וכן היא מתנדבת עד היום בחדר ניתוח בביה"ח תל השומר וומשיכה לרקוד ולטייל בארץ ובעולם עם שמחת החיים הייחודית לה.
מרים, אמה של פנינה, חלתה ונפטרה בשנת 1996.
כתבה אשר פורסמה בעיתון " הדים" -
"I TOLD MYSELF I MUST TRACE THE GIRL WHO HELD MY HAND
ON THE DAY OF LIBERATION"
This is the story of Pnina Segal who, during the War, was in Piotrkow Trybunalski and was liberated from Birkenau. Today she accompanies youth delegations to Poland.
My name is Pnina Segal Kalushiner and I was born in Lodz. I was a year and half old when the war broke out in 1939. The Lodz Ghetto was announced in January 1940, when my mother sent me, with a young Polish gentile woman who worked at my father's textile factory, to the town of Piotrkow Trybunalski. We left for Piotrkow Trybunalski as Aries, with my maternal grandmother. That evening the Polish woman returned to Lodz, carrying a letter stating that the Germans were supposed to arrive in Piotrkow Trybunalski. My mother decided to join us, and we tried to maintain there our routine life. It didn't last very long, as the Germans put up the Ghetto in Piotrkow Trybunalski as well. We lived there for about a year until we were deported. Mother left every morning for work at a shoe workshop, one the various workshops which were set up in the Ghetto square by the Germans. My mother's family, her brother Juziek and her sister Sala with her daughter Janeczka, my father Max as well as my mother's parents, were all in Piotrkow Trybunalski. My recollection of my father was from photographs only, and my mother never told me what really happened to him. I only knew that he got Typhoid, a contagious disease the Germans were petrified of its spreading. In Piotrkow Trybunalski we lived in a flat on 12 Jeruzalemska Street and were hiding in its attic.
In the winter of 1942, my mother was taken to Sakrazizko labor camp, and I stayed at home with my aunt Sala and my cousin Janeczka. Mother was working in the ammunition factory for two and a half years, and when the Russians approached the place, she was transferred to Cehnstchow ammunition factory, where she worked until she was released on 19.1.1945. Mother helped many people in the camp by managing to keep property she sold to Polish farmers in exchange for food, which she handed to her shack's inhabitants. Among them was a 14 year old girl of whom my mother took special care, hoping that someone was doing the same for me.
In 1943, my aunt Sala, her daughter and me, were transferred to Blishin labor camp, where my aunt used to tear off the boards of the sleeping bench, on which slept 6 persons, and pushed us inside.
I don’t have a lot of memories from there. I only remember a few snapshots of the distribution of bowls of soup, the slice of bread (I was constantly looking for its edge slice (the 'kiss'), as I knew it was thicker than a regular slice, a habit I carry until today. In July 1944 we were transported by trains to Birkenau. We arrived at the camp ramp and, by a miracle they let us through towards the sauna, without separating the three of us. It was then understood that the Germans had some misunderstanding, thinking that the selection had already been made in Blishin, hence it had not been redone in Birkenau. Until this day I have no explanation whatsoever how I remained alive. At the camp we were tattooed with numbers and mine was A-15515. Meanwhile my cousin Janeczka got sick and was taken by the Gestapo to the crematoriums. Aunt Sala ran after her and left me behind, alone. For the rest of the time, until the liberation, I was working among good hearted women who kept their eyes on me. I was released on 27.1.1945, upon the Russian's arrival in Birkenau.
A day after the liberation, a young woman from Auschwitzim came to look for a young sister. She approached the shack where I was staying, looking at me and asking whether I was ready to go with her. I took her hand and followed her to her home. Her name was Kazmira Kazia Nowak. She became very attached to me and was constantly looking after me. Her mother was not that that happy about it, as she was afraid of diseases. Needless to say that their economic situation was not that good and she feared that there won't be enough food for all of us. But Kazmira Kazia did not give up and continued to look after me.
Six weeks later, my mother arrived, from whom I parted three years before. She told me that after the liberation she returned to Lodz, rented a flat, where she housed all the homeless people. It was not certain how it was brought to her attention that a little girl was seen on the day of liberating Birkenau, but inside herself she sensed that that girl had to be me. She arrived in Auschwitz by difficult routs and there, according to registrations, she was told that I was with the Nowak family in Auschwitzim. She walked from one house to another until she reached the Nowak's home. Mother opened the door, saw me and nearly fainted. She slowly approached, hugged and kissed me, telling me "Don’t be afraid". This whole situation was stunning and overwhelming. I recognized my mother according to the blouse she was wearing, the one I still remembered from home; a dark green blouse with mother-of-pearl buttons. Kazmira Kazia was shocked, she couldn't believe her eyes. Two days later the three of us left for Lodz. For two weeks Kazmira Kazia stayed with us, after which we sadly departed when she returned to Auschwitzim.
A few months later we began our journey to Eretz Israel. Mother did not want to stay in Poland any longer. Her entire family, as well as my father's, was killed in this damned Holocaust. On our way to Israel, we stayed in a transit camp in Bergen Belsen, and in 1947 we made our legal immigration. At Haifa port we were met by my mother's cousin, who took us to kibbutz Ein HaHoresh. A couple of days later, my mother went to Tel Aviv to check if she could manage on her own. She arrived at her relative's home in Borochov neighborhood and started getting organized, hoping to be able to settle in town, bring me along and start our new life in the Promised Land. When the Independence war broke out, my mother immediately took me to Borochov neighborhood, saying that we were inseparable, we shall always be together and will never part again. I started going to Borochov school, joined the "Noar Oved" youth movement and tried my best to become integrated with the children. I didn't want to bear the stigma of a new immigrant, a refugee, I tried to be like them, rather than being different. I believed I managed, as I quickly found my place among them. As years went by, I was very active in the youth movement, took part in every trip and felt like a true Israeli. At the end of elementary school I went to 'Kalay' high school in Givataim, and two years later I started studying at Givat HaShlosha teachers' college, which I graduated as a kindergarten teacher. During the college years I joined a dance group, after dancing in numerous groups. My military service was with the engineering corps and a year and a half later I married a nice guy named Danny Segal. We established a magnificent family and brought three children: Yair in 1962, Ravit in 1966 and Assaf in 1970. All the time I resided not far from my mother. I was always attached to her as she devoted her whole life to me. Mother was a wonderful woman, who never ceased to look after me.
In 1995, after being convinced by a friend of mine, I decided I had to start talking about my Holocaust chapter of life. All those years this subject was locked inside me. I neither watched any films about the Holocaust nor read any books dealing with this topic. For 57 years I was cut off from my past! Once I was opened, I decided to accompany youth delegations to Poland. For a long time I was telling myself I had to find Kazmira Kazia from Auschwitzim, the person who held my hand on the day of liberation. With the assistance of the Polish Consulate in Israel and by corresponding with the Auschwitzim municipality, I managed to locate Kazia Kazmira Nowak, who meanwhile got married and her new family name was Kszak. The exciting meeting between us was documented by the Israeli Second TV Channel in Ilana Dayan's program "Uvda" (fact).
My beloved mother became ill and passed away in 1996. Since then I accompany youth delegations to Poland and see it as an emissary. Each of my visits at the camps has a great toll on me, but I cannot stop doing it. The sensitive and exciting letters I receive from the youth I accompany, give me the energy to move on. I am a contented woman, having a wonderful husband and outstanding children. I am getting soft when talking about my eight grandchildren (ages from 20 years to one year old), who give us utmost pleasure. Although I have reached the age of retirement, I continue working as a medical secretary, which I have been doing satisfactorily for the past 30 years. I am also volunteering at Sheba Medical Center's Operating Theater for the last 25 years. I also continue to dance and sing in various groups. We often sightseeing Israel and travel abroad. I hope that by having the energy and vigor, I shall continue to accompany the youth delegations to Poland.
:עוד תמונות
ביתה של פנינה ברח' ליפובה 12
פנינה ושתי חברות ______________ פנינה עם אמה, מרים
Review: Translation
Relatives:
Review: Review
Code: RelatioNet AA BB 11 CC DD
Family Name: Family First Name: First Name Middle Name: Middle Name
Father Name: Father Name Mother Name: Mother Name
Relationship (to Survivor): Relationship
Birth Date: 1/01/1925
Town In Holocaust: Town Country In Holocaust: Country
Profession (Main) In Holocaust: Profession
Status (Today): Alive/Dead
If Dead - Death Place: Town Country Death Reason: Death Reason Year Of Death: Year
If Alive - Address Today: Town Country
Email: aaa@bbbbbb.net
